רב-סרן ד"ר איתן מנחם נאמן היה רופא אהוב במחלקת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה, בבאר שבע. אדם שהקדיש את ימיו להצלת חיים וטיפל בילדים מכל רחבי הנגב. בשבעה באוקטובר בבוקר, איתן רץ לבית החולים, עמד בין הפצועים, ונלחם על חייהם. למחרת, כבר נקרא למילואים, בהם התעקש לשרת, למרות תפקידו המשמעותי בבית החולים. בתשעה באוקטובר, במהלך סריקות בקצה העיר שדרות, נתקל הצוות של איתן במחבלים. איתן בחר כפי שבחר תמיד, להסתער. הוא לחם בגבורה, עד שנפל בקרב, ואיתו חבריו ליחידה, סרן יובל הלבני ורב-סמל ראשון אביחי אמסלם, זכרם לברכה.
הנשיא הרצוג בעצרת יום הזיכרון: "לא חיים על חרבנו - אלא לצידה" // משרד הביטחון
שנתיים אחר כך, בחגיגות בר המצווה לבנו של איתן, כאן בכותל, פגישה מקרית עם הרב שטיפל בגופתו של איתן, לימדה את משפחתו, פרק נוסף בסיפור הגבורה. הם גילו שאיתן נפל, כשידו אוחזת ברמון חי, שזרקו המחבלים לעבר הכח. רימון שאיתן תפס, אך לא הספיק להשליך בחזרה. איתן, בן ארבעים וחמש בנופלו, הותיר אחריו את אשתו - יעל ושבעת ילדיהם, את אמו – הדסה וחמשת אחיותיו. והמון בני אדם שחבים לו את חייהם.
בת דודתו של איתן, הפרופסור שולמית אליצור, הוציאה השנה לזכרו פיוט תפילה עתיק, אותו גאלה מן הגניזה. פיוט שאותו כתב האב השכול רבי נתן בן ישועה,
רבה של העיר עזה הקדומה, עם מות בנו לפני כאלף שנה. אלף שנים מפרידות בין רבי נתן, לאיתן, אך ביניהם – שרשרת של דורות, שהיא שרשרת של כאב, וגם שרשרת של שירה ויצירה. זיכרון אישי וכאב פרטי, השלובים בזכרון האמה. ״בָּכֹה אֶבְכֶּה,״ כותב רבי נתן במילותיו המרטיטות: ״בָּכֹה אֶבְכֶּה, וְרוּחִי תִּתְעַטָּף עָל אֶשְׁכּוֹל, מִגֶּפֶן נִקְטָף עַל תִּירוֹשׁוֹ דְּמָעוֹת, עֵינִי תִּטַּף עַד לֹא אֶשְׁתֵהוּ - מֵ֫נִי נֶחְטַף.״
בפתחו של היום הקדוש הזה, אני מבקש לשאת תפילה לשלומם של לוחמינו וכל חיילי צה"ל וכוחות הבטחון, בסדיר, בקבע ובמילואים, בכל מקום שהם. עם שלם עומד מאחוריהם! אנחנו עדיין מצויים במערכה, רק בימים האחרונים נוספו לדאבון הלב, עוד בנים יקרים ואהובים לרשימת הנופלים. מלחמה, היא רגע גורלי, מבחן לאומי, ואנו כאומה עומדים בו בצורה מפעימה, ונוסיף לעמוד בו - בנחישות ובעוצמה, עם כל הכאב הנורא. אני מבקש להודות לכל גורמי הביטחון, החירום, ההצלה והתמיכה. ולאחל רפואה שלמה והחלמה מהירה, לכל מי שנפצעו בגוף ובנפש, במערכה הזו ובכל מלחמות ישראל, לחבק אותם ואת משפחותיהם.
כשפוסקים הקרבות, מופיע השקט. כמו הרגע הקדוש אחרי הצפירה, שקורעת את השמיים. אך בשקט הזה אין מנוחה, זהו שקט כבד, שנותר בו חלל. שקט שבו אֵם מדפדפת באלבום וצורבת בעיניה כל זיכרון. שקט של אהוב, החושב על בת זוגו, שהספיקה להקליד הודעה, אך לא הספיקה לשלוח. שקט של ילדה וילד, שעבורם חיבוק של אבא או אמא, זו מילה אבודה. שקט של נכד, שהבטיח לבקר אך לא בא, שקט של נכדה, שתכננה להתקשר, אך קולה, כבר לא ישמע. שקט שאין לו שפה, וגם אין בו נחמה. ובתוך השקט הזה, מבינים, שגם כאן מול כותל הדמעות, המילים נעצרות, ונותרת דממה.
במעמד הזה, אני ניצב בפניכן המשפחות השכולות, עומד בחרדת קודש על מפתן ביתכן ובשם העם כולו - מבקש את רשותכן: להיכנס, לשבת אתכן.
להיות אתכן. לבכות אתכן. לכאוב יחד, את החלל שאין בו אוויר לנשימה. לזכור את יקירכם כולם.
בשנתיים וחצי האחרונות ארצנו התמלאה בדמותם - בכל קרן רחוב - מחייכות אלינו פנים תמימות ויפות, ולצידן שורה קצרה. דרישת שלום של גיבורים, כמו צוואות, בכל פינה. נופלות ונופלים, שם, ותמונה. וליד כל אחת מן הפנים - משפט, ציטוט, או בקשה: "אל תפסיקו לרקוד". "בחיוך!". "היו טובים, הכי טובים!" "כמה כח יש לנו!" מילים, שמתחברות - לשיר אחד גדול, צלילי זכרון על מדבקות - "שירת הסטיקר" של דורנו – שירת החיילים שהלכו מעמנו, שירו של דור מופלא. זהו שיר של חיילים, לוחמות ולוחמים, שנלחמו ונפלו – על הזכות לשיר את שירת עמנו - על הזכות של כולנו לשאת, את שירת החיים.
Source: היום Rss Feed
