רגע אחרי עוד אזעקה בחיפה, דקות אחרי שיצא מהממ"ד, ניר דוידוביץ' נשמע יחסית רגוע. "עכשיו ירו עלינו מלבנון, לא מאיראן", הוא מספר. "שבוע שלם הייתי בבית, לא היו אימונים בקבוצות (מאמן השוערים במ.ס קריית ים מהליגה הלאומית ובמועדון צעירי חיפה), נחתי, ניקיתי קצת את הבית, הייתי בחדר הכושר של הבניין ועם המשפחה. עכשיו אנחנו כבר חוזרים להתאמן".
הוא אחד השוערים הגדולים שהיו כאן. היו לו עצירות ששמטו את הלסת, הצלות הרואיות ששמורות רק לו. ועדיין, הוא נאלץ לחוות גם כמה עמדת השוער היא כפויית טובה לעיתים, כמה טעות אחת יכולה להעיב על משחק שלם, כמה היא זכורה לאורך כל הקריירה המזהירה.
זה קרה לו לפני מעט יותר מ־20 שנה. דוידוביץ' (49) שמט ולא קלט כדור פשוט מול מאלמו השבדית, מאיר איינשטיין המיתולוגי ז"ל זעק "אוי, דוידוביץ'", ומכבי חיפה הודחה במוקדמות ליגת האלופות.
"זה היה רגע קשה מאוד עבורי. כן, אני חושב שבכיתי בחדר ההלבשה, ירדו לי דמעות", משחזר דוידוביץ' ופותח את הלב. "לא ישנתי אחרי המשחק הזה כמה לילות. שלוות הנפש שלי מאוד הופרעה. זה ליווה אותי ימים ארוכים. שוער זו עמדה מאוד קשה במגרש, גם במשחק הזה היו לי שלוש-ארבע הצלות יפות, אבל ברור שזוכרים רק את הטעות.
כל הקריירה התמודדתי גם עם מצבים כאלו. גם הקהל כעס עלי וזו היתה סיטואציה מאוד מורכבת עבורי. אני פרפקציוניסט ולקחתי מאוד קשה כל טעות שלי. למזלי הגעתי בהמשך עם חיפה לליגת האלופות (2010-2009), זו היתה סגירת מעגל עבורי. הקריירה שלי היתה הרבה יותר טובה ועצומה מהטעויות שעשיתי".
ניר דוידוביץ' היה שוער ענק, אין חולק על כך. אחד כזה שתפס משחקים הרואיים בהם אי אפשר היה להכניע אותו. על משחק אחד כזה, בשנת 2003, מול ולנסיה הגדולה ב"מסטאייה" בספרד (0:0), הודבק לו בעיתונות הספרדית הכינוי "התמנון".
הוא עמד בשער של מכבי חיפה שנים רבות, השוער המעוטר בישראל, לקח עם הקבוצה אליפויות, גביעים ולא פחות מ־12 תארים שונים, הפליא בביצועיו גם בשער של נבחרת ישראל וידע, לרוע המזל, גם פציעות קשות מאוד וניתוחים רבים שהשביתו אותו ממשחק תקופות ארוכות.
"אני לא מתגעגע לשער, לא, לא. פרשתי ממשחק בגיל 36 כי כבר מאוד סבלתי", מספר דוידוביץ'. "קשה לי לחשוב על זה במצבי הגופני. אני לא חולם על עצירה כזאת או אחרת במכבי חיפה או בנבחרת. שיחקתי עם הוותיקים של מכבי חיפה נגד ברצלונה. זה דרש ממני הכנה מיוחדת. אחרי המשחק אמרתי לעצמי "זהו, זו הפעם האחרונה שלי בשער".
דוידוביץ' פרש לפני 13 שנים. מאז הוא הפך למאמן שוערים מאוד בולט בשלל קבוצות, גם בנבחרת ישראל, מכבי חיפה, הפועל ת"א, ועוד. כיום הוא משמש כמאמן השוערים של מ.ס קריית ים, של מחלקת הנוער של המועדון, ובצעירי חיפה. "אני עסוק מעל הראש, והכל מבחירה. יש לי אימונים בבוקר, בצהריים אני משתדל לנוח, ואחר הצהריים יש שוב אימונים. אני מאוד נהנה".
הוא נולד וגדל בצעירותו בחיפה. הבן של בנימין דוידוביץ', שורד שואה שהיה שוער מכבי חיפה בשנות ה־50 ותחילת שנות ה־60, ולאה, מורה לערבית. "אבא פרש מכדורגל, הלך לעבוד במשטרה והתנתק מהמשחק. הוא לא דחף אותי להיות שוער, ואני למעשה החזרתי אותו לכדורגל. בכלל, עד גיל 9 הייתי בכמה ענפי ספורט - כדורגל, ג'ודו, טניס. הייתי אתלט וזה עזר לי מאוד בעמדת השוער".
Source: היום Rss Feed
