אנחנו, כבני אדם פרטיים וכאזרחי המדינה חיים במצבי קיצון. חרדה עמוקה לגורל החטופים מתחלפת בשמחה על שחרורם. מאבק הרואי באויב האיראני שזור בחרדת האזעקות, ירידה למקלטים ומראות הרס. גם השפה מספרת את הסיפור הזה. "החלום ושברו" הוא גם השבר והחורבן אבל גם פתרון, במשמעות פירוש החלום. "למות על..." מערבב את ההפכים הקיצוניים - אהבה ומוות. "סוף הדרך" - שבח עליון או אפוקליפסה? פצצה, טילים - האיום הגדול או דבר שבח יוצא דופן? עברית, שפת ההפך.
וזה לא התחיל בעברית החדשה, הלא היא העברית הישראלית. למעשה, במשך אלפי שנים דובר העברית התענה בקריאת ספר הספרים בגלל ו' ההיפוך, ההופכת עבר לעתיד ועתיד לעבר.
מילת ההתנצלות "סליחה" הפכה למילה כמעט אלימה. "סליחה??!", כלומר, אתה מדבר שטויות. "סלח לי שנפגשנו!" וכמובן הלהיט: "סליחה, אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי!"
חכמי התלמוד הולידו את עקרון ה"סגי נהור" (בעברית: רואה דיו, בהתייחסות אירונית לכבד ראייה), שמציין את ההפך הגמור ממה שנאמר בפועל. "בית החיים" הוא בלשונות היהודים כינוי לבית הקברות. חז"ל גם ממליצים לומר על כלה בחופתה הידועה בכיעורה שהיא "יפה כאור החמה".
בעברית יש לא מעט מילים המבטאות דבר והיפוכו. "אור ליום שישי", כלומר בבוקר, הוא דווקא אור במשמעות חושך, מארמית, אורתא. דברי קלס בתנ"ך הם לעג ובוז, דברי קלס בתלמוד - דברי שבח, בהשפעה יוונית. שכחת משהו? מעכשיו הוא "שכיח", נשכח ואיננו. אז זהו, שלא. שכיח הוא מה שנמצא בכל אתר ואתר.
יש גם ביטויים שהתהפכו. "אות קין" הוא אות קלון? לא בתנ"ך, שם הוא אות הגנה, להגן על הרוצח. "עצת אחיתופל" היא עצה טובה שניתנה לדוד, אבל כיוון שאחיתופל הפך לאויבו של דוד היא נתפסת כעצה שטנית כמעט. הביטוי "מילה בסלע" ממליץ בלשון חז"ל על השתיקה. היום הוא מתייחס לאמירה בהירה ואפקטיבית.
ביטויים שוחרי טוב במקורות ובזמן העתיק התהפכו בעברית הישראלית. שלמה המלך דיבר אל העצים והאבנים, והם הבינו אותו. היום איש לא מקשיב למי שמדבר אל העצים ואל האבנים. "רוחץ בניקיון כפיו" הוא הכוהן המתרחץ לפני כניסתו לבית המקדש. היום הוא מתייחס למי שלקח חלק בעניינים מפוקפקים, אבל זה לא נדבק בו. טפלון. "יד רוחצת יד", בלטינית, היו במקור האחראים על הציבור, שעוזרים זה לזה. היום הם אנשי ציבור הפועלים יחדיו במחשכים באופן נכלולי.
בכמה מקרים אפשר להבין דבר והיפוכו באותו ביטוי. "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו": מדגישים "ממֵך", והכוונה לאויבים מבפנים, מדגישים את "יֵצֵאו" - הכוונה לאויבים מבחוץ. "מכל מלמדיי השכלתי" - למדתי מכל אחד? ואולי אני משכיל יותר מכל מי שלימד אותי? "כי האדם עץ השדה" - האדם הוא כמו עץ? ואולי, עם סימן שאלה, ממש לא?
כל אלה מביאים אותנו לשפת הדיבור העכשווית, וכאן ההיפוך כבר אינו נתיב צדדי אלא דרך המלך. התחום המפתיע של ההיפוך הוא דברי שבח, התלהבות והתפעמות. שוב ושוב אנחנו משתמשים בביטויים שליליים בעליל כדי לבטא רגש חיובי עוצמתי. מישהו מספר סיפור מהחיים או בדיחה, אנחנו נענים בקול: "הרגת אותנו", "אני מת", "בואנה, זה לַפָּנים!", כלומר, לא אגרוף לפנים אלא דבר שבח עליון.
ואיך מביעים אהבה עזה? "הרוס עליה", "שרופה עליו", "חולה עלייך", "גזורה עליך", וכאמור, "מת עליו", או עליה, או על משהו. שלא לדבר על "נורא יפה" שמקורו בגרמנית, או "היתה מסיבה רצח", כלומר, מגניבה מאוד. ועוד לא דיברנו על "מגניב" והטיותיו. גם בריאות הנפש מככבת בהיפוכי השבח. משגע, מטריף, מטמטם, שם התואר "פסיכי" שעושה קאמבק, כל אלה מביעים התלהבות שיא.
Source: היום Rss Feed
