מבצע "שאגת הארי"נכנס ליומו השביעי, והמציאות של הורים וילדים בישראל מתרכזת סביב זמני ההתרעה והריצה למרחבים המוגנים.
אל מול מטחי הטילים מאיראן, הורים רבים מחפשים את הדרך הנכונה לתווך את המצב לילדים ולהפחית את מפלס החרדה. מתברר שדווקא ברגעי הלחץ הגדולים ביותר, טכניקה הורית פשוטה המבוססת על צמד מילים יכולה לייצר עוגן רגשי משמעותי.
האינסטינקט ההורי הראשון בזמן השהייה בממ"ד הוא לרוב לייצר הסחת דעת טכנולוגית - מסכים, משחקים או סרטונים.
אולם, חוקרי מוח והתפתחות הילד מצביעים על כך שבעת הפעלת מנגנון חירום פיזיולוגי, הילד זקוק קודם כל לוויסות רגשי מצד דמות התקשרות בטוחה. החרדה מפני איומים חיצוניים דורשת מענה נוירו-ביולוגי שהמסך המרצד פשוט אינו יכול לספק.
כאשר דלת הממ"ד נסגרת, שתי המילים שיכולות לייצר את השינוי העמוק ביותר אצל ילדים הן פשוט:"אני כאן".
הגישה הזו נשענת על ההבנה שילדים לא מצפים מהוריהם להעלים את המלחמה או ליירט את הטילים, אלא דורשים אישור לכך שהם אינם מתמודדים עם האירוע לבדם.
אמירת המילים הללו, בשילוב קשר עין ומגע פיזי (כמו חיבוק או החזקת יד), מאותתת למערכת העצבים של הילד שהסביבה המיידית שלו מוגנת, גם כשהאדמה בחוץ רועדת.
החשיבות של נוכחות הורית מווסתת מגובה במחקרים פסיכולוגיים בינלאומיים. פרופ' דניאל סיגל, פרופסור קליני לפסיכיאטריה ב-UCLA ומחבר רב-המכר "המוח המשולב", מדגיש את כוחה של הנוכחות ההורית בהרגעת האמיגדלה (אזור הפחד במוח) של ילדים.
במאמריו עלויסות רגשי וחיבור בינאישי, מסביר סיגל כי עצם הנוכחות המודעת והמילולית של ההורה מאפשרת לילד לעבור ממצב של הישרדות מוחלטת למצב של עיבוד רגשי.
בנוסף, מומחי בריאות הנפש בישראל מחדדים את ההנחיות הללו למציאות הנוכחית. על פי פרסומיעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), תיווך המציאות לילדים בזמן מלחמה חייב לכלול מסרים קצרים, ברורים ומיישבי דעת.
Source: היום Rss Feed
