"תראה, הכלב לובש חולצה של בית ספר!" לחש הסבא לילד והצביע על פיטבול שרירי שנכנס למקלט. בעליו אחז בו ברצועה קצרה ופניו היו קשוחים ומאיימים כפניו של הכלב.
"אפשר ללטף אותו?" שאל הילד, והסב ענה, "לא כדאי, אלה כלבים לא נחמדים במיוחד".המקלט הציבורי היה עמוס באנשים. ערב ירד. חלפו שעות ארוכות מאז נשמעה האזעקה הראשונה, ואותות עייפות ודאגה ניכרו על פניהם. מדי פעם נשמעו מבחוץ קולות נפץ עמומים.
בתוך הדוחק ניסה כל אחד לשמור פינה קטנה לעצמו. זוגות צעירים אחזו ידיים ומשפחות התאספו במעגלים וכלבים נהמו זה כלפי זה באיום. הסבא ישב לצד נכדו על ספסל עץ צמוד לקיר וניסה להסיח את דעתו. "בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות..." דקלם בשקט, ונזכר בקולה הרך של אשתו כשהיתה קוראת בספר לילדיהם.
"אני רעב", אמר הילד בשקט, כי לא הספיק בגלל האזעקה לאכול את ארוחת הערב שהכין לו סבא. "עוד מעט אפשר יהיה לצאת ונחזור הביתה לאכול", הבטיח הסב. הוריו של הילד נסעו לכמה ימים לחוץ לארץ והשאירו אותו אצל הסב ואינם יכולים בינתיים לחזור.
כשניתנה הרשות לצאת מהמקלט הם צעדו לביתו של הסב, מרחק כמה דקות הליכה, בפעם המי־יודע־כמה מאז הבוקר. הילד אחז בכף ידו ובידו השנייה החזיק בקופיפו, בובת הקוף הירוקה והמרוטה שלו. "מתי הם יפסיקו לזרוק עלינו טילים?" שאל הילד, והסב הרהר והשיב, "אני מקווה שבקרוב".
הסב גר בבניין ישן, שלא היו בו מעלית או מקלט. רגליו כאבו כאשר טיפסו במדרגות ובכל קומה עצר לרגע לאזור כוח. כשנכנסו לדירה חימם את הספגטי עם רסק העגבניות שהכין לילד, וגם סחט בשבילו מיץ אדום מתפוזי דם. גם אני צריך לאכול משהו, אמר הסב לעצמו, כי לא הכניס כמעט דבר לפיו מאז הבוקר. הוא צבט בעמידה פיסת חלה והניח עליה פרוסת גבינה והכניס אותה לפיו. הילד סיים לאכול ולשתות ופיהק לרווחה.
"אני עייף, סבא", אמר, וניגש לשכב על הספה מול הטלוויזיה לראות סרטים מצוירים. גם אני עייף, אמר הסב בליבו. אלמלא הילד לא הייתי רץ הלוך ושוב למקלט המחורבן הזה. הוא הכין לעצמו כוס תה והציץ בטלפון לראות מה מתרחש. הכותרות רצו מול עיניו ובישרו על חיסולים וניצחונות.
"בוא, סבא", קרא אליו הנכד, והוא התיישב לצידו על הספה. הילד הניח את ראשו על ברכיו. חתול גדול רדף אחרי עכבר קטן בסרטים המצוירים. הוא ליטף את תלתליו של הילד ועיני שניהם נעצמו לאט. פתאום רטט הטלפון שבכיסו והשמיע שוב את קול האזהרה הצורם. הילד הזדקף בבהלה.
"אני רוצה את אמא ואבא", אמר, והסבא הבטיח שיחזרו בקרוב. הוא נעל בעדינות לרגלי הילד את נעליו הקטנות ועצר בקרבו אנחה ואמר, "בוא, צריך ללכת". הילד קם בצייתנות, והם יצאו וירדו במדרגות והלכו יד ביד לגינה הציבורית שבקצה הרחוב, שבה נמצא המקלט. בכניסה אליו היה תור.
"איך אתם?" שאלה אותם אישה צעירה שגרה ברחוב, בסבר פנים טוב ונעים. הסבא לא דיבר איתה לפני כן, רק לפעמים ראה אותה חולפת על פניו ברגל או באופניים, והוא שמח על ההזדמנות וענה בחיוך, "בסדר, עייפים, אבל אנחנו נהנים ביחד. נכון, עומרי?" הילד משך בידו ולא ענה. "סליחה על הנימוסים הגרועים", התנצל הסב וגמע עוד מעט מזיו פניה המחייכים.בכניסה למקלט התמהמהו שני גברים ודיברו בהתלהבות וכיודעי דבר על חיסולים ומהפכות.
Source: היום Rss Feed
